לזכרו של יעקב מסנברג , בן יחיאל ולאה שנולד בכ"ז בכסלו תר"ץ - 1929 בפתח תקווה.
בהיותו בן 14 הצטרף לשורות "ההגנה" ואחרי השבת השחורה (29.6.1946)עבר למחתרת אצ"ל. יעקב הוסיף להצטיין בעקביותו ומסירותו בכל הפעולות שמחתרת זו ביצעה למען שחרור המולדת.
יעקב נפל בפעולת אצ"ל לכיבוש ראש העין ביום כ"א באייר תש"ח - 30.05.1948.
יעקב הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בפתח תקווה בחלקת קברי לוחמי תש"ח והנופלים על הקמת המדינה.
Hezi Messenberg Date: Sat, Aug 22, 2009 at 12:20 PM Subject: מסביב לעולם. רשמי מסע (4) י To: Naomi Efrat
יא. איי סמואה . י"ט בטבת תשס"ח, 26.1.2008
יש מקומות בעולם שאתה לא מאמין שתגיע אליהם אי-פעם. למשל: סמואה, טונגה, מנילה, ברוניי. . והנה הגענו אל אחד מהם : סמואה, אי שם לא הגענו לכאן ככה במקרה, מיינד יו, אלא בחרנו מסלול שייט כזה שמגיע לכל החורים הרחוקים הללו. ומה אנו למדים ? שלכל מקום ולו הקטן והנידח ביותר, יש היסטוריה ותרבות ומסורת וסיפורי גבורה ואגדות-עם משלו. כששואלים את זקני סמואה, למשל, מאיפה הגיעו אבות אבותיהם, הם טוענים שהם לא הגיעו משום מקום אלא תמיד היו בסמואה ! אבל אנטרופולוגים מעריכים שהם הגיעו מאסיה, מאינדונזיה, מאיזור הפיליפינים. מה שבטוח (פחות או יותר) זה שאחרי התנחלות והתמקמות של כמה מאות שנים בסמואה, יצאו צאצאיהם ונדדו לעבר איי הוואי ומשם לטהיטי ומרקיזס. ואחרים אומרים שלהיפך, כלומר שפולינזים מהוואי ומטהיטי נדדו והתיישבו בסמואה. כך או כך, בסמואה רווח עד לא מזמן המנהג של אכילת בשר אדם, או במלים אחרות: קניבליזם. אבל שלא כמו באפריקה, שם בישלו את המסכנים בסיר ענק, בסמואה היו קודם ממיתים את הקרבן בכל מיני מיתות משונות ואחר כך היו צולים אותו באש מעל מדורת השבט. הצ'יף היה מקבל את החלק הטוב והטעים ביותר שהוא (הכל לפי המסורת) הזרוע ואמת-היד, ועדיף אם זה של אשה. כך היה נהוג במשך דורות אבל אחרי אירוע מצער וטראומטי שארע לפני כמאה ושמונים שנה (שוב, לפי האגדה) ושלא כאן המקום להרחיב עליו, הוצהר ,הוחלט והוסכם בין הצדדים לבטל את הנוהג הנפסד הזה של אכילת בני-אדם אך עם זאת להמשיך ולאכול חיות אחרות. מאז אותם ימים עברו הסמואים שדרוג משמעותי ונעשו חביבים, אדיבים וטובים. עד כדי כך טובים ואדיבים שכיום קשה להם אפילו לסרב או להגיד 'לא' . אם תשאל אותם משהו שהם לא יודעים, הם יתפלספו ויתברברו ולא יגידו 'לא' או 'לא יודע' . הם יגידו 'כן' , 'בסדר' ו 'אל תדאג'. אני, הח"מ, התחלתי לאסוף בשנים האחרונות כל מיני דברים מכל מיני ארצות: אבנים מיוחדות, מקלות הליכה, בתי-ציפורים ו...לוחיות זיהוי של מכוניות. פעם, בקולומביה, כמעט הסתבכתי עם המשטרה המקומית לאחר שה"רוכל" שאצלו הזמנתי לוחית זיהוי נעלם לעשר דקות וחזר עם לוחית שפירק ממכונית חונה. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
המשך: בסמואה שכרנו, הדבורה ואני, מכונית ונסענו לבקר בביתו של הסופר רוברט לואי סטיבנסון ("אי המטמון"). סטיבנסון אהב מאד את סמואה והסמואים אהבו אותו. הם קראו לו "מספר הסיפורים". הבית הגדול שבו הוא גר בשנותיו האחרונות, עם אשתו אנה, משמש היום כמוזיאון על חייו ויצירתו וסביב הבית ישנם גנים נהדרים. ביקרנו גם במקדש הבהאיי ובגנים היפים שסביבו ונעשינו סלבריטאים בעיני הסמואים הבהאיים כששמעו שאנחנו מישראל. כל בהאיי יודע שהמרכז הרוחני שלהם הוא בחיפה וכולם מייחלים להגיע לחיפה יום אחד. אחורי זה נותר לנו עוד זמן ונסענו לחפש לי לוחית זיהוי של סמואה. כאמור, האנשים כאן חביבים ונחמדים מאד. ימי הקניבליזם כבר פסו ואפילו לוחיות זיהוי לא גונבים פה. אז התחלנו לנסוע אל הכפרים הקטנים, שבין כה וכה מענינים אותנו יותר מעיר הבירה - אפייה. בסמואה יש כפרים ונקודות ישוב קטנות של שלושה - ארבעה בתים וזהו. כל חמולה קטנה שהתנחלה לה בין כמה עצי מנגו, קוקוס ופפאיה, ההתנחלות, או יותר נכון ההיאחזות שלהם - חוקית. עוד אני נוסע לחפש אחריה (אחרי הלוחית... ) לפתע אני מבחין בערימת גרוטאות וחלקי מכוניות ליד אחד הבונגלו'ס, ועוצר. אני מרגיע את הדבורה, שעדיין לא נרגעה לגמרי מענין הקניבליזם, ויוצא מהרכב כדי להתיידד עם המקומיים ולבדוק אפשרויות עסקיות איתם. בא מולי סמואי אחד ואני, בעדינות ובהכנעה, עושה לו מרחוק "היי". הסמואי מתקרב ומושיט לי ידו לשלום. בין כך וכך אני מבחין שבין הגרוטאות ישנו פגוש מקומט של רכב ועליו קבועה לוחית זיהוי. וואלה, בדיוק מה שאני מחפש. "אני רוצה לקנות את הלוחית בתור סובניר" אני אומר לו. עונה לי הסמואי האדיב " דונט וורי אבאוט איט" . סליחה, אבל מה זה אומר? כן? לא? מגיעים עוד סמואים, אחד מביא גיטרה ומתחיל לשיר דואט עם הדבורה. אני ממשמש בינתיים את הסחורה ושואל 'כמה זה עולה ?' עונה לי סמואי אחר, גם הוא אדיב מדי, 'נבר מיינד'. כאילו, לא חשוב ! הלו, אתה מוכר או לא ? מה זה "נבר מיינד", או "דונט וורי אבאוט איט". מוכר או לא ? כבר התחלתי לחשוב שזו הדרך האדיבה שלהם להגיד לי "לא, לא מוכר" כשפתאום מופיע אחד עם מברג, מפרק את הלוחית ונותן לי אותה. מה זה שמחתי. כשביקש 30 דולר, נתתי לו 10 דולר ואמרתי לו: " דונט וורי אבאוט איט". אני לומד מהר.
בסמואה שכרנו, הדבורה ואני, מכונית ונסענו לבקר בביתו של הסופר רוברט לואי סטיבנסון ("אי המטמון"). סטיבנסון אהב מאד את סמואה והסמואים אהבו אותו. הם קראו לו "מספר הסיפורים". הבית הגדול שבו הוא גר בשנותיו האחרונות, עם אשתו אנה, משמש היום כמוזיאון על חייו ויצירתו וסביב הבית ישנם גנים נהדרים. ביקרנו גם במקדש הבהאיי ובגנים היפים שסביבו ונעשינו סלבריטאים בעיני הסמואים הבהאיים כששמעו שאנחנו מישראל. כל בהאיי יודע שהמרכז הרוחני שלהם הוא בחיפה וכולם מייחלים להגיע לחיפה יום אחד. אחורי זה נותר לנו עוד זמן ונסענו לחפש לי לוחית זיהוי של סמואה. כאמור, האנשים כאן חביבים ונחמדים מאד. ימי הקניבליזם כבר פסו ואפילו לוחיות זיהוי לא גונבים פה. אז התחלנו לנסוע אל הכפרים הקטנים, שבין כה וכה מענינים אותנו יותר מעיר הבירה - אפייה. בסמואה יש כפרים ונקודות ישוב קטנות של שלושה - ארבעה בתים וזהו. כל חמולה קטנה שהתנחלה לה בין כמה עצי מנגו, קוקוס ופפאיה, ההתנחלות, או יותר נכון ההיאחזות שלהם - חוקית. עוד אני נוסע לחפש אחריה
....עוד אני נוסע לחפש אחריה (אחרי הלוחית... ) לפתע אני מבחין בערימת גרוטאות וחלקי מכוניות ליד אחד הבונגלו'ס, ועוצר. אני מרגיע את הדבורה, שעדיין לא נרגעה לגמרי מענין הקניבליזם, ויוצא מהרכב כדי להתיידד עם המקומיים ולבדוק אפשרויות עסקיות איתם. בא מולי סמואי אחד ואני, בעדינות ובהכנעה, עושה לו מרחוק "היי". הסמואי מתקרב ומושיט לי ידו לשלום. בין כך וכך אני מבחין שבין הגרוטאות ישנו פגוש מקומט של רכב ועליו קבועה לוחית זיהוי. וואלה, בדיוק מה שאני מחפש. "אני רוצה לקנות את הלוחית בתור סובניר" אני אומר לו. עונה לי הסמואי האדיב " דונט וורי אבאוט איט" . סליחה, אבל מה זה אומר? כן? לא? מגיעים עוד סמואים, אחד מביא גיטרה ומתחיל לשיר דואט עם הדבורה. אני ממשמש בינתיים את הסחורה ושואל 'כמה זה עולה ?' עונה לי סמואי אחר, גם הוא אדיב מדי, 'נבר מיינד'. כאילו, לא חשוב ! הלו, אתה מוכר או לא ? מה זה "נבר מיינד", או "דונט וורי אבאוט איט". מוכר או לא ? כבר התחלתי לחשוב שזו הדרך האדיבה שלהם להגיד לי "לא, לא מוכר" כשפתאום מופיע אחד עם מברג, מפרק את הלוחית ונותן לי אותה. מה זה שמחתי. כשביקש 30 דולר, נתתי לו 10 דולר ואמרתי לו: " דונט וורי אבאוט איט". אני לומד מהר.
ממלכת טונגה הקטנה (רק 170 איים) הגם שהיא הרבה פחות מפותחת מסמואה, הרי מבחינה פיזית, אנשיה מפותחים הרבה יותר. הגברים גבוהים ורחבים מאד והנשים גדולות ובריאות בשר. יש להם ראשים גדולים, כמו של לוחמי סומו, אבל לצערי גיליתי שבראשים האלה יש מעט מאד שכל ובעצם הם די אהבלים. לטונגה יש קשרים הדוקים עם אנגליה שממנה קיבלו עצמאות בשנת 1900. מאנגליה הם למדו ויישמו את שיטת השלטון המלוכנית וכמו באנגליה גם בטונגה נוהגים בצד שמאל של הכביש. את זה חשוב מאד לדעת כי נהגי טונגה אינם יודעים מימינם ומשמאלם ולמרות שמדובר באי קטן, תאונות הדרכים בטונגה מספקות גם אצלם ערימות של גרוטאות רכב - ברכה לאספני לוחיות זיהוי. גשם כבד ירד בנוקו-אלו'פה בירת טונגה בזמן שהסתובבנו שם בשוק המציאות. את הנהגים המבולבלים מכוון בכיכר שוטר תנועה והשוטר לבוש מדים כנהוג בטונגה כשיורד גשם: כובע קצינים עם סמל, מעיל גשם צהוב שעל גבו כתוב באנגלית - פוליס ו...רגלים יחפות. רק בטונגה ראיתי שוטר יחף בתפקיד. יש לי צילומים. אחרי הקניות בשוק המציאות נסענו לראות את האטרקציות לתיירים. בטונגה מבקרים את ארמון המלך, את הגשר הטבעי שחצבו גלי הים בסלעי הגיר, את מה שהם מכנים 'סטונ-הנג' , שזה שער מאבנים כבדות מאד (כמו בסטונהנג' שבאנגליה) ואת קברי אבותיהם ואבות אבותיהם. גם בטהיטי, מרקיזס וסמואה שולחים את התיירים לעשות עליה לרגל אל קברי אבותם כדי להדגיש את בעלותם ואת הקשר ההיסטורי שלהם עם ארצם. ומה יש להם להראות שם ? איזו אבן ישנה בלי כתובת או עיטור, מכוסה בעשבים שוטים ולידה שלט חלוד. אבל כולם שם מכבדים ומוקירים את קברי אבותיהם ואת סלע קיומם ומראים אותם בגאווה לתיירים. אין כן הדבר אצלנו הישראלים הנאורים. אנחנו מראים את יד-ושם ואת כיכר רבין ואת ים המלח. ואני לא יכול להמנע מלשאול את עצמי : למה שלא נראה גם אנחנו את מערת המכפלה שבחברון, למשל ? הרי שם קבורים, מזה כשלושת אלפים שנה, אבותינו אברהם יצחק ויעקב ? זהו יעקב אבינו, ששמו שונה ע"י המלאך ל'ישראל' ועל שמו אנו נקראים ! במערת המכפלה הרי קבורות גם אמותינו - שרה, רבקה ולאה ! ומה עם קבר רחל בדרך בית-לחם, בואכה אפרתה ? וקבר יוסף ליד שכם ? (יוסף בעל החלומות וכתונת הפסים, שחזה את שבע שנות הרעב במצרים והוכתר ע"י פרעה להיות משנה למלך וכו' ) הרי כל העולם מכיר את הסיפור הזה ונכתב על כך מחזמר מצליח. התיירים היו מוקסמים מביקור בקבר יוסף והיו לומדים קצת על שייכותנו לארץ ועל שייכותה לנו. אבל לא אצלנו. לא בבית ספרנו. אצלנו מאפשרים לאויב לשרוף ולחלל את קדשי עמנו, כמו שנעשה בקבר יוסף (ולהפקיר את מדחאת יוסוף...) ולעומת זאת אנחנו משפצים את מסגד חסן-בק ביפו ואת מסגד סידני-עלי בהרצליה. אז מי פה בעצם האהבלים, אנחנו או בני טונגה ? קשיא !
בדרך חזרה לאניה עצרתי ליד חוף מוזהב כדי לאסוף כמה קונכיות. היה חם ולח אז הדבורה נשארה ברכב הממוזג. אני חוזר ומוצא אותה משוחחת עם טונגי אחד מסביר פנים. הוא מזמין אותנו לשוט בסירתו אל האי הקרוב ולעשות שנורקלינג משגע. הפיתוי גדול אבל אנחנו יודעים ש"אמסטרדם" מפליגה לניו-זילנד בעוד שעה ונאלצים לוותר. אולי בפעם אחרת. המשך יבוא. יחזקאל מסנברג.
מסביב לעולם. רשמי מסע (4) י
השבמחקHezi Messenberg
Hezi Messenberg
Date: Sat, Aug 22, 2009 at 12:20 PM
Subject: מסביב לעולם. רשמי מסע (4) י
To: Naomi Efrat
יא. איי סמואה . י"ט בטבת תשס"ח, 26.1.2008
יש מקומות בעולם שאתה לא מאמין שתגיע אליהם אי-פעם. למשל: סמואה, טונגה, מנילה, ברוניי.
. והנה הגענו אל אחד מהם : סמואה, אי שם
לא הגענו לכאן ככה במקרה, מיינד יו, אלא בחרנו מסלול שייט כזה שמגיע לכל
החורים הרחוקים הללו. ומה אנו למדים ? שלכל מקום ולו הקטן והנידח ביותר, יש
היסטוריה ותרבות ומסורת וסיפורי גבורה ואגדות-עם משלו. כששואלים את זקני
סמואה, למשל, מאיפה הגיעו אבות אבותיהם, הם טוענים שהם לא הגיעו משום מקום
אלא תמיד היו בסמואה ! אבל אנטרופולוגים מעריכים שהם הגיעו מאסיה,
מאינדונזיה, מאיזור הפיליפינים. מה שבטוח (פחות או יותר) זה שאחרי התנחלות
והתמקמות של כמה מאות שנים בסמואה, יצאו צאצאיהם ונדדו לעבר איי הוואי ומשם
לטהיטי ומרקיזס. ואחרים אומרים שלהיפך, כלומר שפולינזים מהוואי ומטהיטי
נדדו והתיישבו בסמואה.
כך או כך, בסמואה רווח עד לא מזמן המנהג של אכילת בשר אדם, או במלים
אחרות: קניבליזם. אבל שלא כמו באפריקה, שם בישלו את המסכנים בסיר ענק,
בסמואה היו קודם ממיתים את הקרבן בכל מיני מיתות משונות ואחר כך היו צולים
אותו באש מעל מדורת השבט. הצ'יף היה מקבל את החלק הטוב והטעים ביותר
שהוא (הכל לפי המסורת) הזרוע ואמת-היד, ועדיף אם זה של אשה. כך היה נהוג
במשך דורות אבל אחרי אירוע מצער וטראומטי שארע לפני כמאה ושמונים שנה (שוב,
לפי האגדה) ושלא כאן המקום להרחיב עליו, הוצהר ,הוחלט והוסכם בין הצדדים לבטל
את הנוהג הנפסד הזה של אכילת בני-אדם אך עם זאת להמשיך ולאכול חיות אחרות.
מאז אותם ימים עברו הסמואים שדרוג משמעותי ונעשו חביבים, אדיבים וטובים.
עד כדי כך טובים ואדיבים שכיום קשה להם אפילו לסרב או להגיד 'לא' .
אם תשאל אותם משהו שהם לא יודעים, הם יתפלספו ויתברברו ולא יגידו 'לא'
או 'לא יודע' . הם יגידו 'כן' , 'בסדר' ו 'אל תדאג'.
אני, הח"מ, התחלתי לאסוף בשנים האחרונות כל מיני דברים מכל מיני
ארצות: אבנים מיוחדות, מקלות הליכה, בתי-ציפורים ו...לוחיות זיהוי של מכוניות.
פעם, בקולומביה, כמעט הסתבכתי עם המשטרה המקומית לאחר שה"רוכל" שאצלו
הזמנתי לוחית זיהוי נעלם לעשר דקות וחזר עם לוחית שפירק ממכונית חונה.
אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.
המשך:
השבמחקבסמואה שכרנו, הדבורה ואני, מכונית ונסענו לבקר בביתו של הסופר רוברט לואי סטיבנסון
("אי המטמון"). סטיבנסון אהב מאד את סמואה והסמואים אהבו אותו. הם קראו
לו "מספר הסיפורים". הבית הגדול שבו הוא גר בשנותיו האחרונות, עם אשתו אנה,
משמש היום כמוזיאון על חייו ויצירתו וסביב הבית ישנם גנים נהדרים.
ביקרנו גם במקדש הבהאיי ובגנים היפים שסביבו ונעשינו סלבריטאים בעיני הסמואים
הבהאיים כששמעו שאנחנו מישראל. כל בהאיי יודע שהמרכז הרוחני שלהם הוא בחיפה
וכולם מייחלים להגיע לחיפה יום אחד.
אחורי זה נותר לנו עוד זמן ונסענו לחפש לי לוחית זיהוי של סמואה. כאמור, האנשים
כאן חביבים ונחמדים מאד. ימי הקניבליזם כבר פסו ואפילו לוחיות זיהוי לא גונבים פה.
אז התחלנו לנסוע אל הכפרים הקטנים, שבין כה וכה מענינים אותנו יותר מעיר הבירה - אפייה.
בסמואה יש כפרים ונקודות ישוב קטנות של שלושה - ארבעה בתים וזהו. כל חמולה
קטנה שהתנחלה לה בין כמה עצי מנגו, קוקוס ופפאיה, ההתנחלות, או יותר נכון
ההיאחזות שלהם - חוקית.
עוד אני נוסע לחפש אחריה (אחרי הלוחית... ) לפתע אני מבחין בערימת
גרוטאות וחלקי מכוניות ליד אחד הבונגלו'ס, ועוצר. אני מרגיע את הדבורה,
שעדיין לא נרגעה לגמרי מענין הקניבליזם, ויוצא מהרכב כדי להתיידד עם המקומיים
ולבדוק אפשרויות עסקיות איתם. בא מולי סמואי אחד ואני, בעדינות ובהכנעה, עושה
לו מרחוק "היי". הסמואי מתקרב ומושיט לי ידו לשלום. בין כך וכך אני מבחין שבין
הגרוטאות ישנו פגוש מקומט של רכב ועליו קבועה לוחית זיהוי. וואלה, בדיוק מה שאני מחפש.
"אני רוצה לקנות את הלוחית בתור סובניר" אני אומר לו. עונה לי הסמואי האדיב " דונט וורי אבאוט איט" .
סליחה, אבל מה זה אומר? כן? לא? מגיעים עוד סמואים, אחד מביא גיטרה
ומתחיל לשיר דואט עם הדבורה. אני ממשמש בינתיים את הסחורה ושואל 'כמה זה עולה ?'
עונה לי סמואי אחר, גם הוא אדיב מדי, 'נבר מיינד'. כאילו, לא חשוב ! הלו, אתה מוכר או לא ?
מה זה "נבר מיינד", או "דונט וורי אבאוט איט". מוכר או לא ?
כבר התחלתי לחשוב שזו הדרך האדיבה שלהם להגיד לי "לא, לא מוכר" כשפתאום מופיע אחד
עם מברג, מפרק את הלוחית ונותן לי אותה. מה זה שמחתי.
כשביקש 30 דולר, נתתי לו 10 דולר ואמרתי לו: " דונט וורי אבאוט איט". אני לומד מהר.
בסמואה שכרנו, הדבורה ואני, מכונית ונסענו לבקר בביתו של הסופר רוברט לואי סטיבנסון
("אי המטמון"). סטיבנסון אהב מאד את סמואה והסמואים אהבו אותו. הם קראו
לו "מספר הסיפורים". הבית הגדול שבו הוא גר בשנותיו האחרונות, עם אשתו אנה,
משמש היום כמוזיאון על חייו ויצירתו וסביב הבית ישנם גנים נהדרים.
ביקרנו גם במקדש הבהאיי ובגנים היפים שסביבו ונעשינו סלבריטאים בעיני הסמואים
הבהאיים כששמעו שאנחנו מישראל. כל בהאיי יודע שהמרכז הרוחני שלהם הוא בחיפה
וכולם מייחלים להגיע לחיפה יום אחד.
אחורי זה נותר לנו עוד זמן ונסענו לחפש לי לוחית זיהוי של סמואה. כאמור, האנשים
כאן חביבים ונחמדים מאד. ימי הקניבליזם כבר פסו ואפילו לוחיות זיהוי לא גונבים פה.
אז התחלנו לנסוע אל הכפרים הקטנים, שבין כה וכה מענינים אותנו יותר מעיר הבירה - אפייה.
בסמואה יש כפרים ונקודות ישוב קטנות של שלושה - ארבעה בתים וזהו. כל חמולה
קטנה שהתנחלה לה בין כמה עצי מנגו, קוקוס ופפאיה, ההתנחלות, או יותר נכון
ההיאחזות שלהם - חוקית.
עוד אני נוסע לחפש אחריה
....עוד אני נוסע לחפש אחריה (אחרי הלוחית... ) לפתע אני מבחין בערימת
השבמחקגרוטאות וחלקי מכוניות ליד אחד הבונגלו'ס, ועוצר. אני מרגיע את הדבורה,
שעדיין לא נרגעה לגמרי מענין הקניבליזם, ויוצא מהרכב כדי להתיידד עם המקומיים
ולבדוק אפשרויות עסקיות איתם. בא מולי סמואי אחד ואני, בעדינות ובהכנעה, עושה
לו מרחוק "היי". הסמואי מתקרב ומושיט לי ידו לשלום. בין כך וכך אני מבחין שבין
הגרוטאות ישנו פגוש מקומט של רכב ועליו קבועה לוחית זיהוי. וואלה, בדיוק מה שאני מחפש.
"אני רוצה לקנות את הלוחית בתור סובניר" אני אומר לו. עונה לי הסמואי האדיב " דונט וורי אבאוט איט" .
סליחה, אבל מה זה אומר? כן? לא? מגיעים עוד סמואים, אחד מביא גיטרה
ומתחיל לשיר דואט עם הדבורה. אני ממשמש בינתיים את הסחורה ושואל 'כמה זה עולה ?'
עונה לי סמואי אחר, גם הוא אדיב מדי, 'נבר מיינד'. כאילו, לא חשוב ! הלו, אתה מוכר או לא ?
מה זה "נבר מיינד", או "דונט וורי אבאוט איט". מוכר או לא ?
כבר התחלתי לחשוב שזו הדרך האדיבה שלהם להגיד לי "לא, לא מוכר" כשפתאום מופיע אחד
עם מברג, מפרק את הלוחית ונותן לי אותה. מה זה שמחתי.
כשביקש 30 דולר, נתתי לו 10 דולר ואמרתי לו: " דונט וורי אבאוט איט". אני לומד מהר.
השבמחקיב . טונגה . כ' בטבת התשס"ח. 27.1.2008
ממלכת טונגה הקטנה (רק 170 איים) הגם שהיא הרבה פחות מפותחת מסמואה,
הרי מבחינה פיזית, אנשיה מפותחים הרבה יותר. הגברים גבוהים ורחבים מאד והנשים
גדולות ובריאות בשר. יש להם ראשים גדולים, כמו של לוחמי סומו, אבל לצערי גיליתי
שבראשים האלה יש מעט מאד שכל ובעצם הם די אהבלים.
לטונגה יש קשרים הדוקים עם אנגליה שממנה קיבלו עצמאות בשנת 1900.
מאנגליה הם למדו ויישמו את שיטת השלטון המלוכנית וכמו באנגליה גם בטונגה נוהגים
בצד שמאל של הכביש. את זה חשוב מאד לדעת כי נהגי טונגה אינם יודעים מימינם ומשמאלם
ולמרות שמדובר באי קטן, תאונות הדרכים בטונגה מספקות גם אצלם ערימות של גרוטאות
רכב - ברכה לאספני לוחיות זיהוי.
גשם כבד ירד בנוקו-אלו'פה בירת טונגה בזמן שהסתובבנו שם בשוק המציאות.
את הנהגים המבולבלים מכוון בכיכר שוטר תנועה והשוטר לבוש מדים כנהוג בטונגה
כשיורד גשם: כובע קצינים עם סמל, מעיל גשם צהוב שעל גבו כתוב באנגלית - פוליס
ו...רגלים יחפות. רק בטונגה ראיתי שוטר יחף בתפקיד. יש לי צילומים.
אחרי הקניות בשוק המציאות נסענו לראות את האטרקציות לתיירים. בטונגה
מבקרים את ארמון המלך, את הגשר הטבעי שחצבו גלי הים בסלעי הגיר, את מה
שהם מכנים 'סטונ-הנג' , שזה שער מאבנים כבדות מאד (כמו בסטונהנג' שבאנגליה)
ואת קברי אבותיהם ואבות אבותיהם.
גם בטהיטי, מרקיזס וסמואה שולחים את התיירים לעשות עליה לרגל אל קברי אבותם
כדי להדגיש את בעלותם ואת הקשר ההיסטורי שלהם עם ארצם.
ומה יש להם להראות שם ? איזו אבן ישנה בלי כתובת או עיטור, מכוסה בעשבים שוטים
ולידה שלט חלוד. אבל כולם שם מכבדים ומוקירים את קברי אבותיהם ואת סלע קיומם
ומראים אותם בגאווה לתיירים.
אין כן הדבר אצלנו הישראלים הנאורים. אנחנו מראים את יד-ושם ואת כיכר רבין ואת ים
המלח. ואני לא יכול להמנע מלשאול את עצמי : למה שלא נראה גם אנחנו את מערת
המכפלה שבחברון, למשל ? הרי שם קבורים, מזה כשלושת אלפים שנה, אבותינו
אברהם יצחק ויעקב ? זהו יעקב אבינו, ששמו שונה ע"י המלאך ל'ישראל' ועל שמו אנו
נקראים ! במערת המכפלה הרי קבורות גם אמותינו - שרה, רבקה ולאה ! ומה עם
קבר רחל בדרך בית-לחם, בואכה אפרתה ? וקבר יוסף ליד שכם ? (יוסף בעל
החלומות וכתונת הפסים, שחזה את שבע שנות הרעב במצרים והוכתר ע"י פרעה להיות
משנה למלך וכו' ) הרי כל העולם מכיר את הסיפור הזה ונכתב על כך מחזמר מצליח.
התיירים היו מוקסמים מביקור בקבר יוסף והיו לומדים קצת על שייכותנו לארץ ועל שייכותה לנו.
אבל לא אצלנו. לא בבית ספרנו. אצלנו מאפשרים לאויב לשרוף ולחלל את קדשי עמנו,
כמו שנעשה בקבר יוסף (ולהפקיר את מדחאת יוסוף...)
ולעומת זאת אנחנו משפצים את מסגד חסן-בק ביפו ואת מסגד סידני-עלי בהרצליה.
אז מי פה בעצם האהבלים, אנחנו או בני טונגה ? קשיא !
בדרך חזרה לאניה עצרתי ליד חוף מוזהב כדי לאסוף כמה קונכיות. היה חם ולח אז
הדבורה נשארה ברכב הממוזג. אני חוזר ומוצא אותה משוחחת עם טונגי אחד מסביר פנים.
הוא מזמין אותנו לשוט בסירתו אל האי הקרוב ולעשות שנורקלינג משגע. הפיתוי
גדול אבל אנחנו יודעים ש"אמסטרדם" מפליגה לניו-זילנד בעוד שעה ונאלצים לוותר.
אולי בפעם אחרת.
המשך יבוא.
יחזקאל מסנברג.