הרומן ההיסטורי תקוות קטנות, עוסק בקורות משפחת אחת במשך למעלה משלושה דורות. זהו סיפורם של הינדה לאה, בנה -- בער'לב-דב ונכדתה, מיכל.
ב 1930 - עלו הינדה לאה ויחיאל מאיר, בני דודים שנישאו לאחר ששתי אחיות יהודיות מפולין, עשו שידוך בין ילדיהן, לפלסטינה, יחד עם שלושת ילדיהם הקטנים.
הזוג הצעיר מצטרף להוריה של הינדה לאה, לצריף בתל אביב ליד הים. תושבי תל אביב יוצאים לקראת ביאליק השב מאמריקה ולאה גולדברג שמגיעה מרוסיה. בשכונה התל אביבית שביפו, חיים זה לצד זה צעירים ומבוגרים, תימנים, פולנים וייקים וכמובן ערבים. בליל שפות, תרבויות, ארצות מוצא, דתות ואמונות.
הינדה לאה, אישה צעירה ואינטליגנטית, בוגרת הגימנסיה בלודג', מגיעה לעיר הקטנה הנאבקת על חייה מול נציבי השלטון הבריטי והמון ערבי מתלהם. המשפחה הצעירה, עסוקה בקשיי פרנסה עוברת למושבה פ"ת, אבל משאירה אצל הסבא והסבתא שניים מן הילדים הגדולים, ירחמיאל ובער'לה-דב, בני שש ושבע, עד שירווח מבחינה כלכלית.
בפ"ת עובד יחיאל מאיר בפרדס, בחנות דגים ובמכירת קרח ומתקשה לממן את ההוצאות הגדלות והולכות של המשפחה המתרחבת.
הינדה לאה, שיולדת כמעט כל שנתיים תינוק חדש, שאוהבת לקרוא ולשיר, מוצאת את עצמה מסייעת לבעלה גם בפרנסת המשפחה.
בצד פרעות של ערביי הארץ ביהודי חברון, חיפה, יפו, לוד וירושלים, נאבק הישוב בארץ בבריטים, שאינם מוכנים לספק סרטיפיקטים ובולמים את הביקוש ההולך ומתעצם לאישורי הכניסה לארץ.
הוריו של יחיאל מאיר מצליחים להגיע לארץ וגרים בבית בנם וכלתם ולידם גרים עוד גיסים וגיסות והקלחת המשפחתית גועשת. עזרה הדדית וקנאה, פרגון, ורכילויות, מתחים, שמחות וצער.
בני המשפחה חווים אסון נורא המשפיע על מהלך חייהם, ואשר הם מתקשים להתגבר עליו. (הבן הבכור, ירחמיאל, טובע בים, במהלך מחנה עבודה בזיכרון יעקב ונעדר.) בני המשפחה כולם, הינם גיבורים, אוהבי חיים, ולמרות אסונות וקשיים, החיים ופתיתי האור חזקים מן השכול והאובדן.
ראיית הטוב וההיאחזות השמחה בחיים, היא הגן החזק העובר מדור לדור במשפחה, כמו גם בעם. זהו סיפור על חיים של אנשים פשוטים - צריף קטן, גינת ירקות, ספר, מרק עוף, לחם קימל וצנוניות. והלב הנשבר -- ממשיך את שירו, ממשיך לקוות שתקוות קטנות, אכן תתממשנה.
זהו סיפור גדול על אהבה ועל החיים, על משברים ואכזבות ועל מעט אור המנצח הרבה חושך.
זהו הרומן השני שכתבה הסופרת עדי שרון.
ספרה הראשון, "באשערט" זכה לשבחים רבים.
